דורית נוי-שרב, פסיכולוגית קלינית ומטפלת זוגית
כולנו מתמודדים בתקופה האחרונה עם אתגרים רבים, ביניהם הדרישה לשנות את דרכי הקשר הטיפולי שהיינו מורגלים בהם, ולהסתגל לטכניקות חדשות אשר דורשות גם הסתגלות של המטופלים ומשנות את המסגרת הטיפולית.
אני רוצה לשתף אתכם מטפלי אימאגו בחוויות שאני עוברת עם הזוגות המטופלים בעת הזאת, כשהטיפול נעשה מרחוק, באמצעות הזום. בעבר הלא רחוק הייתי בטוחה שטיפול זוגי המאפשר עבודת עומק יכול להתנהל רק פנים אל פנים במסגרת הקבועה של הקליניקה. ניסיתי תחילה להמשיך פגישות כאלה תוך הגדלת המרחק הפיזי לשני מטר. אך די מהר נחתה התובנה שהמגיפה ואיומיה מחייבים גם אותי לצלול למים חדשים ולא מוכרים טכנולוגית. המיפגשים הראשונים היו מלחיצים – תקלות ביצירת הקשר במובן הקונקרטי ביותר של הזמנה וכניסה, ראייה ושמיעה רצופים, התנתקויות, קפיאה פתאומית של הדמות על המסך, הקושי לראות את בבואתי , שכלל לא מחמיאה בעיני, במקביל למראה המטופלים – כל אלה דרשו מאמץ ויצרו מתח שבהחלט השפיע גם על יכולת הקשב שלי ועל הביטחון העצמי שלי כמטפלת. חשתי לעתים שהזוגות, מטופלי, שכולם צעירים ממני בשנים רבות, שוחים ביתר קלות בתוך המדיום המחשבי הזה. אך במקביל, ולמעשה מהר מן הצפוי גיליתי גם צדדים חיוביים ומפתיעים אותם אני רוצה לשתף כאן.
אמצעי התקשורת, וגם הציפיה הפנימית שלנו מדגישים שהמגיפה העולמית הכופה על כולנו הסגר, בידוד, ושינוי של כל הרגלי היום יום, מהווה מקור לחץ וחרדה. נוצר סיר לחץ העלול להחריף בעיות זוגיות אצל בני זוג שאינם רגילים לבלות שעות רבות כל כך בחברותא כפויה.
אני מבקשת להביא כאן התנסות עם שני זוגות, שהמצב הנוכחי, עם הטיפול דרך הזום, איפשר העמקה והאצה של תהליכים, והביא אצלם דווקא לתקופת פריחה בזוגיות.
זוג א – זוג צעיר, נשואים 3 שנים, דתיים. הגיעו לטיפול לפני מספר חדשים בשל קשיים להידבר ולענות זה על צרכיו וציפיותיו של זה. כל אחד מהם מגיע מרקע משפחתי שונה ביותר, והתקשו לגשר על פני ההבדלים בנהגי חיים כגון ארוחות משותפות, אירוח חברים ובני משפחה, סוגי בילוי. היו גם קשיים רציניים בתחום היחסים האינטימיים. עשינו עבודה בטיפול זוגי בגישת האימאגו, והייתה כבר התקדמות מסויימת.
זוג זה היה הראשון שהתחלתי לפגוש דרך הזום – והפגישה הראשונה הייתה הלם עבורי – במקום הישיבה בכורסאות נפרדות בקליניקה שלי, מצאתי את עצמי מולם כשהם מכורבלים מתחת לשמיכה על הספה, קרובים מאוד זה לזו. הייתה הרגשה של חדירה מפתיעה לאינטימיות שעוררה בי תהייה – לכאורה הקירבה היא ארטיפקט של הצפייה מול מסך מחשב אחד, וכשהטיפול מתקיים בערב אחרי יום עבודה ( האיש ממשיך בעבודה בעסק נדרש, והאישה בלימודים אקדמאים מרחוק) מה טבעי יותר מלהתכרבל על הספה. ובכל זאת מצאתי שיש כאן מסר, אולי לא מודע, של נכונות להתקרבות ולשלב חדש ביחסי קירבה ומיניות. ואמנם העבודה הזוגית קיבלה עומק נוסף וחלה התקדמות ממשית ביחסי הזוג.
בפגישה שנערכה בחול המועד פסח שאלתי לתומי איך היה הסדר, ללא המיפגש המסורתי של המשפחה הרחבה. ידעתי שבהיותם דתיים, ודאי לא שיתפו את בני משפחתם בטלפון או בזום. ציפיתי לתגובות של עצב ותיסכול, מהסוג ששמענו לרוב מחברים ובתקשורת. להפתעתי סיפרו שהיה מצוין – רק שניהם, בלי כל המשפחה המעיקה, בלי הלבטים אצל מי ועם מי וכו’, עשו את הסדר איך שבא להם בכף שלהם!
נראה שהאפשרות הזאת, בכורח הנסיבות, ללא רגשי אשמה , להשתחרר מהלחצים המשפחתיים ולפתח נוהגים משלהם תרמה דווקא לביסוס הזוגיות.
זוג ב’ – הם זוג בו לשניהם היו נשואים קודמים, וכיום חיים בזוגיות בבית האישה ביחד עם ילדיה בגילאי העשרה. שניהם מרקע חרדי אך חזרו בשאלה ומנהלים חיים חופשיים ואפילו הרפתקניים במידה מסוימת. הם ותיקים בטיפול הזוגי, ועברו תקופות של משבר, אבדן האמון, תנודות מצב רוח קיצוניות של האישה, תופעות של פוסט טראומה, והתמודדות מאתגרת ביותר עם קשיים כלכליים ומשפטיים שונים. גם הקשרים עם ילדים של כל בן זוג מנשואים קודמים, דרשו התמודדות עם מורכבות רבה. הקשר הטיפולי חזק והם מחזיקים מעמד בטיפול למרות כל התהפוכות שהם עוברים. מגיפת הקורונה מצאה אותם לאחר משבר נוסף שגרם לריחוק רגשי ופיזי ביניהם.
גם איתם מצאתי את עצמי בפגישות הזום מוקפצת ישר לתוך חדר השינה שלהם, שכן לדבריהם זה החדר היחיד שאפשר בו לסגור דלת ולדבר בפרטיות. לאחר שהתאוששתי, המשכנו בעבודה הזוגית שבאופן מפתיע התקדמה ביתר קלות.
התברר שעבור האישה, כל יוזמות העבודה שהחלה לפתח לאחרונה נחסמו, ולכאורה הייתה צריכה להיות בלחץ וחרדה מפני העתיד הכלכלי, וגם ציפיתי שיהייה לה קשה לשאת את היעדר הפעילות הקדחתנית המאפיינת אותה לרוב.
למעשה דיווחה על תחושת שקט ושיחרור, שהרי אין מה לרוץ ולנסות, הכול סגור, אפשר לישון ולקום מתי שרוצים ומתי שנוח. כמובטלת בשל הקורונה אפשר גם לקבל יותר עזרה מעמותות שונות. מעניין לציין שבניגוד למה שקורה במשפחות רבות לא שמעתי תלונות על ההתמודדות עם הילדים החיים איתם. הם מספרים שהילדים נהנים מה”חופשה” ומעסיקים את עצמם.
פתאום התאפשר גם יותר מיפגש עם בן הזוג שבחדשים האחרונים עובד עבודת ליילה. הוא מספר שכעת כשחוזר מהעבודה בבוקר -כולם יותר פנויים, וגם הם ישנים חלק מהיום, כך שנוצרות הזדמנויות לשיחות ולבילוי משותף בלי לחץ.
תוך עבודת אימאגו בפגישות הזוגיות דרך הזום נפתחו אפשרויות חדשות והופיעו תובנות משמעותיות – לגבי המשמעות של קירבה חברית ורגשית לעומת קירבה מינית, ולגבי המחסומים ליהנות ממגע.
גם איתם חשתי שההזמנה לחדר השינה מהווה, אולי שלא במודע הזמנה לעבודת עומק בתחומים אלו. למעשה חלה פריצת דרך שמאפשרת להם לחוות מיניות מהנה ומגוונת. נוצר יותר אמון. ונפתח מקום חדש לקירבה ריגשית ולאפשרות של שיתוף בחוויות. גם הקשר הרגשי בינינו התחמם וחשתי שלמרות שאנו פיזית במקומות שונים יש במיפגש יותר קירבה.
ההתנסות איתם מעוררת אצלי שאלות שאין לי תשובות ברורות להן – מה במצב המיוחד שנוצר מאפשר את ההיפתחות הזו? נכון שבשני המקרים לא מדובר בזוגות הסגורים בבידוד, או בסגר מלא, שכן לפחות אחד מבני הזוג ממשיך בעבודתו, אם גם חלקית. זוג ב’ גם אינו מקפיד ביותר על ריחוק חברתי, בהתאמה לסגנון החיים המתירני שלהם בתחומים רבים, כך שלא הגיעו לתחושת המחנק שבנוכחות כפויה. בפגישה האחרונה שהתקיימה בשלב בו יש כבר התחלת יציאה מההסתגרות וחזרה מסויימת למסגרות ולהתמודדויות הרגילות האישה אומרת שזה היה החודש הטוב ביותר בחיים שלהם בשנים האחרונות. היא מציינת והגבר מהנהן – ” הבונוס שלקחנו כאילו את המקום הבטוח הזה שהיה החדר שלך, והכנסנו את הטיפול הביתה ואפילו למיטה, שזה קצת מלחיץ מבחינתי אבל שהוא המקום שלנו, וזה פלוס מאוד גדול”.
האם זה שלב בטיפול שהיה קורה גם ללא המצב המיוחד?
האם שינוי הsetting – הריחוק/קירבה המיוחד בין המטפלת והמטופלים איפשר או האיץ את השינוי?
מעניין שאצל הזוג הראשון ההתקדמות הטובה עוררה לאחרונה בקשה לרווח קצת את הפגישות. האישה טענה שהיא עייפה, כל היום לומדת עם המסכים, וקשה לה להתרכז בערב. האם “נבהלו” מההתקרבות המהירה מדי?
הזוג השני מתמיד בפגישות כמו קודם. מעניין אצלם גילוי הדאגה לשלומי כמטפלת הנמצאת בקבוצת סיכון. למרות שהם מבטאים געגועים לפגישות בחדר הקליניקה המוכר, בסיום פגישה הם מזכירים לי לשמור על עצמי. האישה אומרת – “החברים שלי צעירים כמובן, גם ההורים שלי צעירים , ואני אומרת להם – רק על המטפלת הזוגית שלנו אני צריכה לשמור – ברור שנמשיך בפגישות מרחוק עד שהקורונה תעבור!” אולי עם היפתחות היכולת לקירבה בין בני הזוג, גוברת גם הקירבה הרגשית והאיכפתיות כלפי המטפלת.
עדיין אין תשובות לכל השאלות, אך כבר ברור שטיפול זוגי מרחוק הוא אפשרי ואף פותח אפשרויות חדשות – ביניהן קיצור המרחק בין הקליניקה לבין הזוגיות בבית.
כשטיפול זה מתרחש בתקופת האיום החיצוני וחווית אי הוודאות שהן המטפלים והן הזוגות המטופלים נתונים בהם, מתאפשרת גם תחושת קירבה ואיכפתיות הדדית אשר יכולה להוות מקור ביטחון ומקור חוסן. אלו מאפשרים התמודדות מיטיבה, הן עם הלחצים החיצוניים והן עם הקשיים במערכת היחסים הזוגית.