מאת: דוד רוזנפלדר, מ.א.
בתחילת קשר רומנטי יש פוטנציאל רב להתעוררות משיכה ארוטית כי מתקיימים שלושה תנאים:
מרחק פסיכולוגי – האישה שאנחנו נמשכים אליה היא במידה רבה אדם זר. ככזו היא לא מובנת מאליה, היא עדיין לא שלנו, צריך להגיע אליה, לכבוש את לבה…
ישנה התרגשות ומשיכה נוכח מישהי חדשה שעוד לא נענתה לנו, מישהי שאנו כמהים להשיג עבור עצמנו, לגשר על פני המרחק ולהפוך אותה לשלנו. התשוקה והכמיהה מועצמות נוכח האתגר העומד בפנינו. הרי יש לנו ספק: האם אנחנו עצמנו מספיק מושכים ומרשימים? אולי לבה נתון לאחר?
מכשולים וסכנות, כגון האפשרות לסירוב, רק מגבירים את הלהט של “הכיבוש” המיוחל.
זאת ועוד: כיוון שהיא עדיין לא שייכת לנו ועדיין איננו ערים למורכבותה הנפשית אנחנו חשים פחות אחראים לה, פחות צריכים לדאוג לה או לחוש אשמים כלפיה. אנחנו חופשיים להתייחס אליה כאובייקט מיני נחשק, יעד לסיפוק “חסר מעצורים” של חשקים מיניים, ללא חשש שמא תיעלב, שמא היא טרודה, שמא אנחנו למעמסה, שמא היא פגיעה. אנחנו יכולים לייחס לה בדמיוננו כל מה שמעצים את תשוקתנו (אם סרטי פורנו מייצגים פנטזיות של גברים, הפנטזיה היא בדרך כלל אישה המפגינה הנאה וסיפוק, שמחה להיות מנוצלת ומגיעה לסיפוק בעצמה).
אידיאליזציה – כאמור, בתחילת הקשר איננו מכירים לעומק את האישה שאנו נמשכים אליה. איננו ערים למורכבות הנפשית והרגשית שלה ולהיבטים השונים של אישיותה, ולכן אנחנו נהנים מ”חופש פסיכולוגי”. ללא היכרות עמוקה קל לנו לצייר אותה בהכרתנו כמושכת וסקסית תוך שאנחנו מתמקדים באופן סלקטיבי בצדדים אטרקטיביים באישיותה ובמראה שלה. אנו מדגישים לעצמנו את מה שמושך ומתעלמים ממה שפחות מושך, וצובעים אותה בעיני רוחנו בגוונים מחמיאים.
גם האישה תורמת לכך בהתנהגותה – היא משתדלת להיראות במיטבה ומתאמצת למצוא חן ולהיות מצודדת.
הפרת איסורים (או “מים גנובים ימתקו- (” להיסחף בלהט, להיות חושקים ונחשקים – כל אלה נעשים מודגשים דווקא בתחילת קשר, כאשר לא הכול מותר. אולי מה שאנחנו משתוקקים אליו אינו הגון ואינו ראוי, אבל דווקא לעבור על הכללים, לעשות מה שלכאורה אסור ו”מלוכלך” רק מעצימים את תחושת הלהט.
בדמיוננו אנחנו חושקים ונחשקים באופן שאינו ניתן לריסון. עובדה: בלהט התשוקה אנחנו אפילו מוכנים לעבור על כללי ההגינות…
אז איך הופך “גן העדן” הארוטי לפאטה מורגנה אחרי הנישואין?
יש סבורים שהזמן פועל לרעתנו ושאין מנוס מהשינוי; שגורלם האקזיסטנציאלי של הארוטיקה ויחסי המין ארוכי הטווח הוא להיות משמימים, ושכך קורה באופן טבעי עם חלוף הזמן. ואכן, מחקרים רבים הראו שהלהט הרומנטי חולף בטווח שבין כמה חודשים לשלוש שנים מתחילת הקשר.
מה מקלקל לנו את “החגיגה”?
המרחק הפסיכולוגי נעלם. מרגע שהתמסדנו בברית הנישואין הקשר נעשה עובדה קיימת: בת הזוג הפכה להיות שלנו. אנחנו כבר יחידה אחת, מחויבים אחד לשני, בלעדיים אחד לשני. עם חלוף הזמן ההיכרות הולכת ומעמיקה, האינטימיות גוברת ובמקביל חוויית האחֵרוּת של בת הזוג מטשטשת וחוויית המרחק נעלמת. דבר זה מוצא ביטוי בכך שנדמה לנו שאנחנו מכירים אותה “עד הסוף”. אנחנו כבר לא מתגעגעים, לא צריכים לגשר על מרחק, שהרי היא כבר כאן… היא שלנו.
גם חוויית האתגר נמוגה. אנחנו מתייחסים לקשר איתה כמובן מאליו. כבר אין את מי “לכבוש” כי בת הזוג נעשית לחלק מאיתנו. היא אפילו חייבת לנו לפחות פעם ב…(מלא את התדירות הרצויה). אגב, בכתובה המחויבות היא דווקא של הגבר!
ומה קורה לחשק להיות אגואיסט ולהשתמש בבת הזוג כאובייקט לסיפוק תאוות?
כאן יש שתי מכשלות:
ראשית, כדי לחוש תאווה חסרת רסן צריך הרי להיות משוחרר מדאגות, לא לחשוש שעלולים להעליב, לפגוע. להפסיק להתעסק במה בת הזוג מרגישה ולהתרכז בתענוג של עצמנו.
זה קשה. ביחסים ארוכי טווח יש לנו נטייה גוברת לחוש אחראים למצב הרוח של בת הזוג. לא לפגוע בה, לפייס אותה, לרצות אותה ולעשותה מאושרת. מה שקורה לבת הזוג נוגע לנו יותר. השתקעות אנוכית בתענוג האישי מלווה בתחושת אשם של נטישת האישה ובמחשבה הנלווית שהיא תחוש אומללה וממורמרת. קשה לנו יותר לדמיין שגם היא תיסחף בחשקיה כאשר אנחנו נשקע בעצמנו ובחשקים האגואיסטים שלנו.
שנית, ביחסים של מחויבות ואינטימיות משפחתית יש נטייה גוברת לחוות, גם אם באופן לא מודע, את הקשר לבת הזוג באופן דומה ליחסים המשפחתיים והאינטימיים שהיו לנו כילדים עם בני משפחתנו, כולל הדאגות, האשמה, העלבון מדחייה ועוד. נדמה לנו שבת הזוג שלנו השתנתה במהלך הזמן, אך אנחנו לא ערים לכך שאנו עצמנו שינינו את ההסתכלות שלנו עליה.
כל אלה פוגעים ביכולת שלנו להיות אגואיסטים, משוחררים מדאגות, מתחושות אשמה, מאחריות. כבר קשה לנו להתייחס ללא חשש וללא היסוס לבת הזוג כאובייקט מיני שאפשר “לנצל מינית” למימוש תאוותנו “הנצלנית וחסרת המעצורים”.
האידיאליזציה נמוגה. כאמור, בחלוף הזמן אנחנו לומדים להכיר טוב יותר את בת הזוג ורואים גם היבטים אחרים, פחות אטרקטיביים, באישיותה. אנו רוכשים הסתכלות רחבה ומגוונת יותר על מי שהיא ועל מורכבותה הנפשית. קשה לנו יותר להמשיך ולהתעלם ממה שפחות מושך בה. רואים את הקמטים, זוכרים את ריח הפה הלא נעים של הבוקר, את התפרצויות הכעס, הדכדוך… גם היא עצמה כבר משתדלת פחות להיות סקסית ונחמדה, ופחות מסתירה היבטים יומיומיים של עצמה.
בקיצור, את האידיאליזציה של השלב הרומנטי, המציירת לנו את בת הזוג כתפוח האסור של גן העדן, אפשר לראות כעיוות תפיסתי שקשה להתמיד בו. עם חלוף הזמן אנו נאלצים לראות את בת הזוג “כפי שהיא באמת”.
האיסורים מותרים. עכשיו כשאנחנו נשואים – כבר מותר…
מה קורה ללהט הנובע מההיסחפות לעשיית מה שלכאורה שאסור? למתיקות של “המים הגנובים”? אף הם נמוגים, לצערנו…
זוהי תחזית פסימית למדי, אבל אולי בכל זאת יש מוצא? אולי יש דרך לשמר את המשיכה הארוטית? היכן נמצא מחדש את האהובה הרומנטית שאיבדנו בחלוף הזמן?
התשובה המפתיעה היא שנוכל למצוא אותה בתוכנו!
גלישה פסיכולוגית קצרה: על פי הגישות הפסיכולוגיות המודרניות, בתהליך ההתפתחות שלנו כבני אנוש שזורים הפן הביולוגי והפן החברתי זה בזה באופן שאינו ניתן להפרדה. מהותנו האנושית יוצאת אל הפועל ומתממשת רק מתוך ובתוך מארג של קשרים לבני אדם אחרים, שבלעדיו לא תיתכן התפתחות של אדם אנושי. הקשר החברתי אינו אופציה אלא הוא חלק ממה שעושה אותנו בסופו של דבר אנושיים. נדגיש שאין מדובר ב”ריסון איש הפרא” שנולדנו להיות, דרך תהליך של חברות (כפי שגרס פרויד), אלא בעיצוב מתפתח והדרגתי של מהותנו האנושית עצמה מתוך פוטנציאל מולד להתפתחות כזו (דוגמה טובה לכך היא סיפורן של ילדות הפרא שננטשו ביער כתינוקות וגדלו בחברת חיות. בשנת 1920 הן נמצאו והושבו לחיות בחברת בני אדם ואולם לא הצליחו ללמוד שפה אנושית, לא הצליחו ליצור קשרים עם בני אדם וסופן שמתו שנים ספורות לאחר הימצאן.
כיום ידוע ממחקרי מוח שהתינוק נולד עם מוח שאינו מעוצב סופית, ושטיב האינטראקציות החברתיות שהוא חלק מהן מעצב באופן פיזי, הניתן לצפייה, את מבנה המוח הממשיך להתפתח אחרי הלידה. עד כאן הגלישה הפסיכולוגית. איך כל זה מתקשר למיניות?
גם המיניות האנושית, בניגוד למיניות של חיות, אינה קיימת מלכתחילה. המיניות שלנו מתהווה ומתגבשת כסינתזה בין הפוטנציאל המיני שאיתו אנחנו נולדים לבין האינטראקציה שיש לנו עם אחרים. היא מה שמתפתח מתוך המפגש בין הפוטנציאלי לבין הקשר החברתי. אם זה כך נשאלת השאלה – מה נתון מראש כפוטנציאל מולד, כמו אצל שאר החיות, ומה מתפתח כתוספת אנושית ייחודית?
התשובה היא שהדחף המיני הוא מולד, וכך גם היכולת שלנו להפיק הנאה מגירוי פיזי.
התוספת האנושית הייחודית היא החוויה הארוטית. אנו בעלי החיים היחידים החווים חוויה ארוטית, שהיא תולדה של המחשבות, הדמיונות והרגשות המעניקים לגירוי הפיזי ולהתעלסות את משמעותם. הפנטזיה המלווה את המגע המיני והמשמעות שאנו מעניקים לקשר המיני הן שמעוררות אותנו מינית ( או מכבות אותנו…). במילים אחרות, אין ארוטיות אנושית טבעית, טהורה או אמיתית שאיתה אנחנו נולדים. היא לא קבורה “בפנים” ומבעבעת לה כתוצר מוגמר מתאי הגוף החוצה בחיפוש אחר פורקן.
בארוטיות האנושית שזורים זה בזה ללא הפרד היצר המיני הביולוגי והדמיון, כלומר המשמעות שאנחנו מעניקים למה שמעורר אותנו. זהו ההסבר לכך שבבעלי חיים אחרים הלהט המיני של זכרים כלפי נקבה מיוחמת אינו פוחת – כל נקבה מיוחמת היא תמיד נקבה מיוחמת וככזו היא יעד להזדווגות. ואילו אנחנו, בני האדם, עלולים כאמור להתחיל להשתעמם זה מזו בחלוף הזמן…
נכון שלעתים קרובות נדמה לנו שגם בנו יש “מיניות אמיתית”, “חייתית”. כזו המסתתרת לה “עמוק בפנים” מתחת למסווה תרבותי מהוגן של נורמות חברתיות. אולם תחושות אלה אינן אלא עדות ליחס קונפליקטואלי שיש לנו לגבי היבטים מיניים מסוימים בעצמנו. המחשבה על גרסאות אנושיות של מיניות כפראיות או כחייתיות היא תולדה של קושי שלנו לקבל בעצמנו היבטים מסוימים במיניות שלנו. אנחנו פשוט חשים לא בנוח ואולי אף אשמים על מי שאנחנו.
המסקנה מכל אלה היא שאנחנו לוקחים חלק, שותפים – לעתים שלא מדעת – ביצירת המציאות הארוטית שלנו. אנו אלה שבוראים אותה, אף על פי שאנו חווים אותה כקיימת כאילו באופן עצמאי מחוצה לנו.
אם אנחנו גורמים למציאות להיות ארוטית בעינינו, האם אנחנו גם תורמים להיותה משמימה?
התשובות שלהלן לא מציעות מה לעשות או לא לעשות, כפי שמוצע חדשות לבקרים בספרי הדרכה שונים או במדורי העיתונים. התשובות עוסקות בניסיון למצוא פתרונות אפשריים לדילמות הפסיכולוגיות שדיברנו עליהן.
לגבי דילמת המרחק הפסיכולוגי – כתבנו קודם שעם חלוף הזמן תחושת הזרות של השלב הרומנטי נמוגה ואת מקומה תופסת תחושת היכרות אינטימית. גם תחושת הספק: “הלנו היא אם לצרינו?” הופכת לתחושת ודאות: “לנו היא!”. לכאורה זו התפתחות רצויה של ביטחון ושל יציבות, אולם אליה וקוץ בה: להט מיני ואווירה ארוטית, כפי שלמדנו, תלויים דווקא בחדוות הגילוי של מה שעדיין לא ידוע במלואו, בתחושת האתגר של “כיבוש” מה שמחוץ להישג היד, של יצירת גשר אל מי שעדיין לא לצדנו. בקיצור, הלהט הארוטי תלוי דווקא בתחושת חוסר הביטחון… כאן כדאי להבחין בין שני סוגים של ביטחון – האחד שעשוי לתמוך בארוטיות והשני שעשוי לחבל בה.
הביטחון הראשון הוא ביטחון שעשוי לתמוך בארוטיות. הוא קשור בחוויה שלנו כבני זוג שגם אם לפעמים אחד מאיתנו לא מראה עניין בשני, פוגע בו, כעוס – בסופו של דבר אכפת לנו זה מזו ואנחנו רוצים שהשני יחוש טוב. זה הביטחון בכך שבת הזוג באמת משתוקקת לקרבתנו, שהיא תיהנה ותתענג להיות איתנו, אם לא כעת אז בזמן אחר, גם אם צריך לפתות אותה לכך שימו לב: לפתות ולא לדרוש.
זה הביטחון בכך שניתן לגשר ולרפא פגיעות הדדיות שמתרחשות לא אחת ביחסים ארוכי טווח.
זה הביטחון בכך שאנחנו מעריכים זה את זו ושלא נהיה ללעג או לגנאי. כך נוכל לחשוף מאוויים ארוטיים מביכים מתוך ידיעה שבת הזוג לא תלעג לנו או תשפוט אותנו בביקורתיות קטלנית.
הביטחון השני הוא ביטחון המחבל בארוטיות. הוא ההופך את חיי הנישואין למשמימים.
זה הביטחון שאנחנו יוצרים כאשר אנחנו רואים את הקשר של בת הזוג אלינו כדבר מובן מאליו, כדבר שהיא חייבת לנו, שקיים תמיד וללא תנאי. כתוצאה מכך אנחנו חשים פחות את התלות שלנו בבת הזוג ואת הצורך באהבתה ובקרבתה, וחשים פחות עד כמה חשוב לנו שגם היא תרצה בנו ובקרבתנו.
זה ביטחון שאנחנו יוצרים כשאנחנו משמרים לעצמנו את תמונת היחסים היומיומית, השגרתית שלנו. כשאנו נמנעים מלהתבונן בפן הארוטי של בת הזוג מסתכלים עליה רק בגרסתה היומיומית (כאם או עקרת בית). לא מפלרטטים, לא משדרים עניין חושני כלפיה, לא משתעשעים זה עם זו.
זה ביטחון שנוצר (או נכון יותר – שאנחנו יוצרים אותו) כשאנחנו לא נותנים לעצמנו להרגיש עונג וסיפוק מקרבה אליה.
זה ביטחון שאנחנו יוצרים לעצמנו כשאנחנו מעניקים חשיבות משנית, אינסטרומנטלית, לנוכחות בת הזוג ולא חשיבות רגשית.
לגבי דילמת האידיאליזציה – לאידיאליזציה יצא שם רע בקרב הפסיכולוגים. הם רואים בה מנגנון הגנתי שמעוור את עיני המתבונן מלראות את המציאות כמות שהיא באמת. במונחים מקצועיים הם קוראים לזה “שיבוש בבוחן המציאות”.
מנקודת מוצא זו ניתן לתהות: אם ישנה, בסופו של דבר, בת זוג “אמיתית”, זו הנחשפת לעינינו בחלוף השנים כשהאידיאליזציה מתפוגגת?
במתן תשובה לשאלה זו חשוב להכיר בשני דברים.
ראשית, אין לאדם “עצמי אמיתי” מסוים.
עלינו להשתחרר מהמחשבה שיש לנו גרסה אחת “יסודית” או “אמיתית”. במהותנו אנחנו כמו נהר, כמו מוזיקה – משתנים על פני הזמן. לאדם בריא בנפשו יכולים להיות דימויים שונים של עצמו, והוא יכול לראות את עצמו בכל פעם באור אחר. בנסיבות מסוימות הוא יכול לזהות את עצמו כחזק ובעל יכולת ולפעול ככזה; בנסיבות אחרות הוא יכול לזהות עצמו כחלש, להשתוקק לתמיכה ולבקש זאת. הוא יכול לזהות עצמו בגרסת “קזנובה” (מאהב רומנטי) נוכח אישה חושנית, ולזהות את עצמו בגרסה של אב מסור נוכח ילדיו. כל אחת מגרסאות אלה עשויה להיות תקפה ואותנטית באותה מידה. נכונה לשעתה.
שנית, אנחנו שבויים בסובייקטיביות שלנו.
עקרונית אין לנו אפשרות לחוות את המציאות באופן אובייקטיבי. המציאות, כפי שהיא מצטיירת בעינינו, היא תמיד סינתזה שאנחנו עושים לגירויים החיצוניים המקיפים אותנו.
זה נכון, כמובן, גם לגבי בת הזוג. אז, בתחילתו של הקשר הרומנטי, יצרנו לעצמנו את גרסת “נסיכת החלומות” בעזרת חלק מהמאפיינים של בת הזוג שהתאימו לנו. את המאפיינים המושכים הדגשנו לעצמנו ובהם התמקדנו, וממאפיינים אחרים התעלמנו או הפחתנו מחשיבותם. גם היום, אחרי שנים ארוכות של קשר, אנחנו ממשיכים להיות שבויים בסובייקטיביות של תפיסותינו. אנחנו ממשיכים להשתמש, שלא מדעת, בחלק מהמאפיינים שלה, מדגישים לעצמנו היבטים מסוימים ומתעלמים מאחרים. הפעם יוצרים לעצמנו את גרסת “הצפרדע”…
כמו אז כך גם היום “צריך שניים לטנגו”. אחרי שנים ארוכות של קשר גם בת הזוג כבר משתדלת פחות להיות סקסית ומצודדת, ופחות מסתירה היבטים יומיומיים של עצמה. במצב כזה קשה יותר לראות בה את גרסת “הנסיכה”…
בקיצור, אנחנו ובת הזוג שותפים פעילים ליצירת השיממון שמתפתח, גם אם נדמה לנו שאנחנו קורבנותיו.
חשוב לחזור ולהדגיש שמכיוון שאין לנו אני אמיתי מסוים ומכיוון שממילא אנו שבויים בסובייקטיביות שלנו, שתי הגרסאות של בת הזוג תקפות – היומיומית והרומנטית.
הגרסה היומיומית (המשמימה מבחינה מינית) של בת הזוג היא תבנית תפיסתית תקפה. ואכן, לעתים באמת קל לצייר אותה בעיני רוחנו באופן שגרתי: הולכת לעבודה, קוראת עיתון, רוחצת כלים, עייפה…
אך כך גם תקפה הגרסה הרומנטית. כאשר היא מטפחת את הופעתה, כאשר מצב רוחה טוב, כאשר היא מפלרטטת – טוב נעשה, לה ולנו, אם נרשה לעצמנו להתבונן בהיבטיה הנשיים והחושניים, נרשה לאידיאליזציה להיות בשירות הארוטיקה. נתמקד בגרסתה הארוטית, נתעלם מגרסאות אחרות ונעשה חיים…
לגבי הפרת איסורים או “מתיקותם של מים גנובים” – פה אנו ניצבים נוכח אתגר: להעיז לשחק כמו ששיחקנו פעם כילדים (זוכרים את ההתרגשות של “משחקים אסורים” – רופא שבודק חולה, מכשפה רעה שמפחידה ילד מפוחד…). ניתן להוסיף “מתיקות ארוטית” לקשר אם נרשה לעצמנו, במגעינו זה עם זו, לחרוג בדמיוננו למחוזות אסורים, לחוד או ביחד.
אני נזכר בזוג מטופלים שתדלקו את הלהט ביניהם בכך שהאישה, לבקשת בעלה, הייתה מתארת באוזניו כיצד היא מתעלסת עם בן זוג קודם שלה…
באופן פרדוקסלי, ככל שאנחנו בטוחים יותר בזהותנו המינית והמוסרית כך יהיה לנו קל יותר לשחק בשטחי ההפקר, או מוטב – בשטחי ההפקרות…
לסיכום,
הקרקע המצמיחה את טווח הרגשות הנעימים – התרגשות המפגש, עונג “הכיבוש”, להט התשוקה – היא הקרקע המצמיחה גם את טווח הרגשות הלא נעימים והלא נוחים: הספק, המתח, התלות, ההזדקקות. זו “עסקת חבילה”.
אנחנו צריכים להכיר בכך שהביטחון שאנו חשים בנישואין איננו משהו אובייקטיבי. כמו כל חוויה אחרת, זו תולדה של המשמעות שאנו מעניקים לנישואין. על ידי שלילת “אחרותה” של בת הזוג אנחנו פוטרים עצמנו מההרגשות השליליות של הספק, נרגעים וחשים בטוחים – בטוחים ומשועממים…
לעומת זאת, אנחנו יכולים להכיר באחרותה של בת הזוג, לראותה כבעלת חופש בחירה, להבין שההיענות שלה אלינו היא בכל פעם בחירה חדשה, נכונה לאותו רגע. משעה שנפסיק להיעלב ולהתמרמר שהיא “לא נותנת לנו מה שמגיע לנו” נטפח בנו את ההתרגשות הארוטית השזורה בזכייה מחדש באהבתה.
*המאמר נכתב מנקודת מבט גברית מטעמי נוחות בלבד, אולם הדברים מכוונים לייצג גם נקודת מבט נשית.
דוד רוזנפלדר, מ.א.
פסיכותרפיסט, מטפל ומנחה סדנאות אימגו